עשרות חברים שלי לא חזרו מהמלחמה
חברים שיצאו לרקוד
חברים שיצאו להגן, להילחם
ועכשיו כבר לא בין החיים.
שמי גילאור דמרי, כשפרצה המלחמה הייתי בנובה, יצאתי משם בנס בחיים. מאותו הבוקר, העברתי מאות ימי מילואים בעזה, סוריה ולבנון, בלחימה כתף אל כתף עם אנשים מדהימים מכל קצוות הארץ. אנשים שהרימו, חיבקו ותמכו, אנשים שהזכירו לי עבור מה אנו נלחמים וכמה חזק הוא כוח החיים.
בהתייעצות עם שותפי לעסק הכוסות הרב פעמיות עלתה השאלה "מה אנחנו יכולים לעשות לכבודם עם הדבר הזה שאנחנו כבר יודעים לעשות?" והתשובה הגיעה תוך זמן קצר - אנו יכולים לקחת את הפעילות העסקית הקיימת שלנו ולמנף אותה להנצחה, כבוד והוקרה
הנצחה היא החובה המוסרית שלנו.
של כולנו.
אנחנו חזרנו לעבוד, ללמוד, להיפגש, לשתות קפה בבוקר. וטוב שחזרנו - זו ההישרדות שלנו.
אבל הזיכרון לא נמצא רק בטקסים, ביום הזיכרון, בשבעה באוקטובר. הזיכרון הולך איתנו יום יום.
כוס פשוטה יכולה להכניס משמעות עמוקה.
כוס מים במשרד יכולה להפוך לרגע של זיכרון, חיבור ומשמעות.
לפגוש אדם שהיה חלק מאיתנו. עם שם. עם פנים.
לראות את החיוך שלו ולזכור שאנחנו כאן בזכותם.
כוס עם סיפור
זו הזמנה לפתוח חלון אל הזיכרון
הזמנה, להכיר להתחבר ולהתרגש מהאנשים שהיו פה ואינם.
לזכור אותם ולחיות יחד איתם